מיכאל (שם בדוי) הגיע אלי לטיפול כשהיה ברור שאשתו בסוף חייה. הוא סעד אותה במשך 15 שנים, טיפל בכל צרכיה, רב איתה, אהב אותה. קילח, האכיל, שהה. ואז היא התאשפזה ועברה להוספיס.  כבר בפגישה הראשונה, היה ברור כי לצד זה שהמצב אכן דרמטי, למיכאל לא היה כל בלבול. הוא וודאי שלא נזקק לעצות, וגם לא לבחינה משותפת של הדברים. נראה שמה שהוא באמת היה זקוק לו, היה הקשבה מקצועית. למרחב שיאפשר לו להתבטא ולנסח את המחשבות והתחושות שלו. השיחות היו קולחות. לא היתה שתיקה, לא בלבול ולא פחד. ניכר כי היתה

בנואה | סיפור על כבש שהכרתי ואכלתי בסופ״ש היינו דורון, אני והילדים בארוחת שישי אצל אחי וזאביק. זאביק הבשלן האגדי הכין אורז עם איטריות וכבש. כרגיל היה טעים בטירוף.  לכבש קראו בנואה והם שחטו אותו יום קודם. אחי גידל וטיפל ופינק את בנואה, ועשה לו מסאז׳ים וידע איזה אוכל הוא אוהב במיוחד. ואהב, ולפעמים גם פחות כי הוא היה כבש עם אופי קצת פלגמטי וחוסר טאקט, אבל עדיין הוא היה הכבש שאחי טיפל בו וגם נקשר.  והוא התבגר, וכבר מזמן הופרד מהעדר והתחיל להיות יותר פרוע והגיע הזמן להיפרד. ...

למרות שזו היתה מחלקה של חולי דמנציה, דינה (שם בדוי) זכרה מצוין. היא הגיעה לבית האבות בגלל שהיתה חולה פסיכיאטרית וקשישה וזה התאים. דינה היתה יושבת, לרוב בגפה, על ספה בתחילת המסדרון. צופה על החיים במחלקה. ומדי זמן מה, לעיתים כל כמה דק, לעיתים במרווחים יותר גדולים, היתה מכריזה:  ׳אני אמות היום!׳ או  ׳היא תמות היום!׳ הימים במחלקה היו מלאים בפעילויות חברתיות של עשייה ויצירה. לעיתים הלו״ז העמוס היה נראה לי כהתחמקות מהמקום אותו דינה ביקשה לבטא. מהפחד מהאין. מכל מקום, דינה לא היתה מע