דינה

למרות שזו היתה מחלקה של חולי דמנציה, דינה (שם בדוי) זכרה מצוין. היא הגיעה לבית האבות בגלל שהיתה חולה פסיכיאטרית וקשישה וזה התאים.

דינה היתה יושבת, לרוב בגפה, על ספה בתחילת המסדרון. צופה על החיים במחלקה. ומדי זמן מה, לעיתים כל כמה דק, לעיתים במרווחים יותר גדולים, היתה מכריזה: 

׳אני אמות היום!׳

או 

׳היא תמות היום!׳

הימים במחלקה היו מלאים בפעילויות חברתיות של עשייה ויצירה. לעיתים הלו״ז העמוס היה נראה לי כהתחמקות מהמקום אותו דינה ביקשה לבטא. מהפחד מהאין. מכל מקום, דינה לא היתה מעוניינת להשתתף. היא העדיפה לשמור מרחק ולהיות צופה מהצד. 

בהתחלה לקח לי זמן למצוא בתוך עצמי איך אני מגיבה להכרזות שלה שהיא או אחרים ימותו היום. 

להנכחה הישירה והבלתי מתפשרת של עובדת סופיותנו. לפחד מפני הקץ. 

אז ישבתי ודיברתי איתה. 

מי שהעז לקחת את הזמן ולשבת לידה, גילה אישה מופלאה עם לב זהב, וחכמה ורגישות רבה שבאו לידי ביטוי דרך הסיפורים שלה ונסיון חייה, ובעיקר בכך שהיא שמה לב ממקום מושבה לאנשים לאנשים שחיו איתה. לאיך הם מרגישים היום. היא היתה אישה חדה, וההתבוננות מהצד אפשרה לה ראיה רחבה של המציאות שהתרחשה סביבה. 

השיחות היו איטית וקולחות. ניכר כי דינה מחוברת ומדברת לעניין. ואז שוב הגיע התקליט. ׳אני אמות היום׳. והבנתי, שבמקום לחפש תשובה שתרגיע (את מי?) או תבטל או תיתן מענה כלשהו שיהפוך לתקליט הנגדי, מוטב להכיל את המילים שנשלחו לאוויר מבלי רצון לפתור את חוסר הנוחות. לאפשר לפחד להיות בצד החיים שישנם כעת. בצד הצחוק, העצב והתקווה. 

עם הזמן הודתי על התזכורות התכיפות שלה. 

דינה אולי דיברה מתוך פחדיה, אולם בפועל הזכירה לכל הנוכחים את האמת הבלתי נמנעת. שכולנו בדרך למות, ואולי זה יקרה ממש היום. 

תזכורת תמידית לאפשרות הודאית היחידה בחיינו.