הקונקרטיות של החיים

בנואה | סיפור על כבש שהכרתי ואכלתי

בסופ״ש היינו דורון, אני והילדים בארוחת שישי אצל אחי וזאביק. זאביק הבשלן האגדי הכין אורז עם איטריות וכבש. כרגיל היה טעים בטירוף. 

לכבש קראו בנואה והם שחטו אותו יום קודם. אחי גידל וטיפל ופינק את בנואה, ועשה לו מסאז׳ים וידע איזה אוכל הוא אוהב במיוחד. ואהב, ולפעמים גם פחות כי הוא היה כבש עם אופי קצת פלגמטי וחוסר טאקט, אבל עדיין הוא היה הכבש שאחי טיפל בו וגם נקשר. 

והוא התבגר, וכבר מזמן הופרד מהעדר והתחיל להיות יותר פרוע והגיע הזמן להיפרד. 

רוב מגדלי הכבשים קוראים להם לפי מספר שהם נותנים להם. אחי נותן להם שמות וטיפול אישי, מה שגורם לתחושות מעורבות כשמגיעה העת להיפרד (בין באופן טבעי ממחלה ובין בשחיטה). 

והנה אוכלים ארוחת ערב. לפני שבוע הילדים שלי נתנו אוכל לבנואה וכעת כולנו אוכלים אותו. כלומר את הבשר שלו. הם עדיין קטנים, עוד לא מבינים ונראה שגם לא רוצים לדעת. נאמרו המילים וניכר איזשהו פער, אי הבנה ואי רצון להבנה. מה ליטפנו עכשיו? כבש, מה אנחנו אוכלים עכשיו? כבש. כמו במילים נרדפות, אותה משמעות עם גוון שונה. 

אז אכלנו והיה טיפה מוזר ומאד טעים וגם מאד קונקרטי ופשוט מה שזה- האמת על הצלחת. לא עטופה בפירורי לחם ולא מהסופר. מוכלת בתוך שיחת השבת. 

בתמונה: בנואה