מיכאל | סיפור על פרידה

מיכאל (שם בדוי) הגיע אלי לטיפול כשהיה ברור שאשתו בסוף חייה. הוא סעד אותה במשך 15 שנים, טיפל בכל צרכיה, רב איתה, אהב אותה. קילח, האכיל, שהה. ואז היא התאשפזה ועברה להוספיס. 

כבר בפגישה הראשונה, היה ברור כי לצד זה שהמצב אכן דרמטי, למיכאל לא היה כל בלבול. הוא וודאי שלא נזקק לעצות, וגם לא לבחינה משותפת של הדברים. נראה שמה שהוא באמת היה זקוק לו, היה הקשבה מקצועית. למרחב שיאפשר לו להתבטא ולנסח את המחשבות והתחושות שלו. השיחות היו קולחות. לא היתה שתיקה, לא בלבול ולא פחד. ניכר כי היתה לו פתיחות מופלאה לגבי החיים ולגבי מצבו. וגם הבנה עמוקה וקבלה. 

תוך כמה פגישות אשתו נפטרה. מיכאל היה איתה כל הדרך, החזיק לה את היד במותה. דיבר אליה. אפשר היה להרגיש שהיתה שם אינטימיות רבה. 

בפגישה שלאחר מכן הוא שיתף במהלך המיתה והשבעה. הכל היה טרי ורוטט ומיכאל היה בתוך ים הכאב, ממורכז בתוך הסנטר של עצמו. מקום כואב ויודע. 

בפגישה הבאה מיכאל כבר היה עם הפנים קדימה. זו היתה פגישתנו האחרונה, לא היה צורך בהמשך טיפול. 

מיכאל היה פשוט שיעור מאלף בכיצד להיפרד. כיוון שהסכים לחיות את החיים במלואם עם הקושי ועם הכאב, את מלוא החוויה- לא היה ממה להיפרד ומה לעבד. הכל נעשה במקום, באותו הרגע.