אודות
אני עובדת סוציאלית ומטפלת רגשית.
מלווה אנשים ומשפחות בצמתים של שינוי, משבר ומעבר - בסוף החיים, בשינויים בעקבות מחלה או זקנה, ובתקופות בהן המוכר מתערער ונדרשת הארגנות מחדש.
עבדתי במשך שנים רבות במערכת הבריאות הציבורית: עו״ס ההוספיס האשפוזי בתל השומר, עו״ס בית השמש - בית אבות לאנשים החיים עם דמנציה, עו״ס רפואית ועו״ס תחום השמנה בקופת חולים כללית. בנוסף עברתי הכשרות מקצועיות בנושא דמנציה וסוף חיים במרכז גליקמן - מרכז הכשרה ארצי למקצועות הבריאות.
קצת על עצמי
תמיד עניינה אותי החוויה המיוחדת של התפתחות ומזור ללב שמתרחשת בתוך קשר אנושי. אותה אנרגיית ריפוי שקשה לתת לה שם במילים, אבל נראה שכולנו מכירים אותה. תנועה עדינה שמאפשרת דרך חיבור עם אדם אחר, חיבור לעצמנו. קרקע. משמעות. פחדים ורגשות אשמה יכולים להתאוורר במרחב נטול שיפוטיות ולהפוך ממשהו מוצק לחומר גלם גמיש. טרנספורמציה.
בעבודתי המקצועית מאז ומתמיד נמשכתי למקומות של קצוות. לאחר שנים של עבודה במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית תל-אביב כרכזת לוגיסטיקה ופרויקטים, במהלכן הייתי שותפה לתהליכי ריפוי עמוקים, החלטתי להפוך את המקום הטיפולי למקצוע ונרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב.
בשנתי האחרונה ללימודים, במסגרת הכשרתי המעשית ב׳מרכז רמת גן לאלצהיימר׳, נחשפתי לעבודה עם זקנים החיים עם דמנציה. בצד הסדר, האפרוריות והאיטיות שאפיינו את המקום, גיליתי המון צבע. דרך האנשים. דרך מופעי האבסורד שהמחלה הזו מזמנת. נוכחתי כי גם כאשר הקוגניציה יורדת והחיבור למציאות הקונקרטית והמאורגנת נשמט, פעמים רבות החיבור לרגש ולאמת עמוקה יותר נוכח ביתר שאת.
בחרתי בשנים הבאות לעבוד עם אנשים עם דמנציה ולהעמיק את החיפוש של חיים ומשמעות בתוך תהליך של אובדן מתמשך. במקביל העמקתי בתרגול יוגה, מדיטציה ובודהיזם טיבטי. חקרתי בתוך עצמי את נושא המוות והסבל. הבודהיזם, שזהו עיסוקו המרכזי, הרחיב את הבנתי כאדם וכאשת טיפול.
ולמה בחרתי לעסוק במוות ובסוף החיים? אולי מפני ששם, הרגשתי איזושהי אמת בסיסית. כשהאדם עומד עירום מול החיים, התארים והאגו מאבדים מחשיבותם והמצב ממקד לאיזו מהות פנימית, אמת פשוטה שלא ניתן לכסותה. ומתוך המקום החשוף עולה פוטנציאל גדול לריפוי. האצת תהליכים.
העבודה בהוספיס כוונה כולה למקום הזה, שהוא מעבר למילים. לתמוך ולאפשר חוויה רכה ושלמה ככל הניתן לאדם ולקרובים לו בתהליך הפרידה מהעולם.
לפעמים נדמה היה שדרושה רק הקשבה, כלומר נוכחות. לשאת את הכאב עם אדם אחר. הכאב יכול להיות עמוק וכך גם הפחד ותחושת חוסר האונים. אך כאשר אנחנו מוכנים להיפגש עם התכנים הכי קשים ומערערים בלב פתוח, החוויה המשותפת מאפשרת לפחדים להתמוסס, וחוסר האונים יכול להתחלף בתחושה של בחירה ופעולה בתוך הקיים. תקוה. הדרך נפרשת.
העבודה בהוספיס אפשרה לי חוויה מרוכזת של שינוי שמתרחש מעצמו מעצם הסוף, הקץ. לאחריה עברתי לעבוד בקופת החולים. עבודה בקהילה בטיפול באנשים שמתמודדים עם חולי, תאונות, דיכאון, ומשברי חיים- היריעה שוב נפתחה. וכן האפשרות לשיקום.
כיום אני עובדת בקליניקה פרטית וכן מלווה אנשים בסוף החיים במסגרת הוספיס בית.
נוכחתי כי העבודה בסוף החיים כוללת בחובה את העבודה בתוך החיים. כלומר את הכל. אני מודה על התנועה שמאפשרת לי לטפל וללוות אנשים בטווח הרחב הזה.