ראובן היה גבר רזה וגבוה. היה משהו אצילי בנוכחות שלו, עדין ועם כוח. הוא הגיע להוספיס עם סרטן במצב סופני, מלווה באשתו וילדיו. כשנכנסתי לחדרו ביום הראשון לבואו, פגשתי משפחה אוהבת ודואגת. בחדר שררה אווירה של צחוק וחיבה שהתעלמה לחלוטין מהמקום שבו אנו נמצאים ומכך שראובן בסוף חייו. כשדרשתי בשלומו מיד מלאו את החלל סיפורי עבר, מעין מורשת קרב משפחתית. אשתו ביקשה שיספר את הסיפור הזה והזה, וניכר כי רצף המילים כבר נאמר פעמים רבות באותו הסדר. בסיומו נוצר מרווח קטן. חלל. שתיקה. לאחריה ראובן

ברגע המוות של שרה (שם בדוי), כפרה עליה מהממת, אמרתי לבן שלה (בתקיפות? בעבר עזרה לו) שכרגע היא צריכה שיעזור לה, צריכה אהבה. הבן של שרה היה סכיזופרן. מחובר לאימו בנימי נשמתו, וגם לבורא. אבל עם המציאות כאן על הכדור לפעמים היה בפער. ביום שלפני, כשאמו כבר נחלשה, הוא עדיין הבטיח לה ולו שהכל יהיה בסדר. ושרה הנפלאה, במודעות וחמלה טהורה, אמרה לעצמה בשקט כי לא הוא ולא היא יהיו בסדר. היא ידעה שהזמן קרב. [במהלך המיתה קשה לשמור על ריכוז ותודעה צלולה. גם אם לפני נעשו הכנות והחוויה היתה

בנואה | סיפור על כבש שהכרתי ואכלתי בסופ״ש היינו דורון, אני והילדים בארוחת שישי אצל אחי וזאביק. זאביק הבשלן האגדי הכין אורז עם איטריות וכבש. כרגיל היה טעים בטירוף. לכבש קראו בנואה והם שחטו אותו יום קודם. אחי גידל וטיפל ופינק את בנואה, ועשה לו מסאז׳ים וידע איזה אוכל הוא אוהב במיוחד. ואהב, ולפעמים גם פחות כי הוא היה כבש עם אופי קצת פלגמטי וחוסר טאקט, אבל עדיין הוא היה הכבש שאחי טיפל בו וגם נקשר. והוא התבגר, וכבר מזמן הופרד מהעדר והתחיל להיות יותר פרוע והגיע הזמן להיפרד. רוב מגדל