מעבר

ברגע המוות

של שרה (שם בדוי), כפרה עליה מהממת, אמרתי לבן שלה (בתקיפות? בעבר עזרה לו) שכרגע היא צריכה שיעזור לה, צריכה אהבה.  

הבן של שרה היה סכיזופרן. מחובר לאימו בנימי נשמתו, וגם לבורא. אבל עם המציאות כאן על הכדור לפעמים היה בפער. 

ביום שלפני, כשאמו כבר נחלשה, הוא עדיין הבטיח לה ולו שהכל יהיה בסדר. ושרה הנפלאה, במודעות וחמלה טהורה, אמרה לעצמה בשקט כי לא הוא ולא היא יהיו בסדר. היא ידעה שהזמן קרב. 

[במהלך המיתה קשה לשמור על ריכוז ותודעה צלולה. גם אם לפני נעשו הכנות והחוויה היתה מחוברת, המעבר בין העולמות הוא כ״כ חזק ומציף ולעיתים רבות האחזות ובלבול מופיעים, בעיקר אם חסרה תמיכה והכוונה שמאפשרות להרפות]

נראה ששרה טרם לכתה, חיכתה לבנה שיבוא להיפרד. הוא בא נסער, וקראו לי לבוא. קשה לנשמה לעזוב כשמתחננים אליה להישאר. והרי שתעזוב בסוף כי העת באה. 

וכך ישבנו שם בחדר. שרה ומולה בנה האהוב ואני. 

שניה לפני קרא- אמא תחזיקי מעמד. צעק- היא לא נושמת. אמרתי- היא נושמת. הלכנו לבדוק והיתה עוד נשימה. המשכנו. ישבנו. דיברנו, חיכינו. צעק שוב- היא לא נושמת, שוב מסתכלים- עוד נשימה. המשכנו, ותוך כדי שאנחנו מדברים נכנסה האחות, הבן שוב קרא- אמא מתה- והפעם, להפתעתי, היא באמת מתה. ככה בשניה בעודנו מדברים, מתדיינים אם לשחרר אותה או לא, אם הצוות אשם או לא. 

להתראות שרה. בהצלחה במסע איחלתי. 

בתקופה שהיית בהוספיס נגעת בלבבות רבים. 

בערב, לקח לי שניה להבין מה הרעיד אותי ככ. אתמול שאלתי את עצמי מתי אהיה שוב לצד אדם בנשימתו האחרונה, שאהיה ליד (בתוך) המעבר לעולם הבא. בחודש האחרון חשבתי הרבה על השמים שנפתחים ברגע המוות. כנראה ציפיתי לאיזה רגע מיוחד ורוחני. היום ראיתי כמה בנאלי הוא המוות. לא היו שטיחים אדומים ולא היו שירות מלאכים. 

רגע חיים, והופ בלי ששמנו לב ────