ראובן | התגלמות לפני פטירה

ראובן היה גבר רזה וגבוה. היה משהו אצילי בנוכחות שלו, עדין ועם כוח. הוא הגיע להוספיס עם סרטן במצב סופני, מלווה באשתו וילדיו. כשנכנסתי לחדרו ביום הראשון לבואו, פגשתי משפחה אוהבת ודואגת. בחדר שררה אווירה של צחוק וחיבה שהתעלמה לחלוטין מהמקום שבו אנו נמצאים ומכך שראובן בסוף חייו. כשדרשתי בשלומו מיד מלאו את החלל סיפורי עבר, מעין מורשת קרב משפחתית. אשתו ביקשה שיספר את הסיפור הזה והזה, וניכר כי רצף המילים כבר נאמר פעמים רבות באותו הסדר. בסיומו נוצר מרווח קטן. חלל. שתיקה. לאחריה ראובן אמר בפשטות שהוא הולך למות. אשתו מיד הפצירה- אל תגיד את זה! וחזרה למלא את החלל בכל דיבור שעלה בידה. כאילו מנסה לגרש את הריק, את האין. את הפחד המזדחל מפני המוות המתקרב. יום אחר כך שוב הגעתי, ושוב התנגנו בחדר סיפורי ״אנו באנו״, אולם ראיתי שראובן כבר החל לאבד עניין ונוצר פער. התרחקות. בימים שלאחר מכן נראה היה כי ראובן החל מתכנס בתוך עצמו, כבר לא פנוי לשיחות חולין או לסיפורי העבר ומשפחתו הגיעה פחות לבקרו. 

במהלך החודש מרגע שהגיע ועד למותו, ראובן הלך והצטמצם מבחינת אינטראקציות עם הסביבה. כמו פרפר המתגלם, הוא היה מעביר ימים שלמים כשהוא שכוב במיטתו ומסתכל על נקודה בתקרה. 

כשבאתי לבדוק מה שלומו, הקול שלו היה חלש והוא לא הכביר במילים. הוא סיפר שהוא חושב על חייו ועל המוות הקרב. היה ברור שהוא היה זקוק לזמן הזה עם עצמו. להרהר, להתבונן, להיפרד. ניכר כי הוא מכין את עצמו. 

בימים האחרונים לפני לכתו, משפחתו הגיעה שוב ועטפה אותו. הפעם כבר היו במקום אחר. מקום של קבלה והשלמה. נראה שכל אחד מהם היה זקוק להכנות שלו בנפרד, ע״מ שיוכלו להתכנס לפרידה קרובה, תומכת ומחוברת. ביחד.