למרות שזו היתה מחלקה של חולי דמנציה, דינה (שם בדוי) זכרה מצוין. היא הגיעה לבית האבות בגלל שהיתה חולה פסיכיאטרית וקשישה וזה התאים. דינה היתה יושבת, לרוב בגפה, על ספה בתחילת המסדרון. צופה על החיים במחלקה. ומדי זמן מה, לעיתים כל כמה דק, לעיתים במרווחים יותר גדולים, היתה מכריזה: ׳אני אמות היום!׳ או ׳היא תמות היום!׳ הימים במחלקה היו מלאים בפעילויות חברתיות של עשייה ויצירה. לעיתים הלו״ז העמוס היה נראה לי כהתחמקות מהמקום אותו דינה ביקשה לבטא. מהפחד מהאין. מכל מקום, דינה לא היתה מע