מחשבות מזמן מלחמה - על חיפוש אי של יציבות בתוך חוסר הודאות

במהלך המלחמה האחרונה כתבתי כמה רשומות המבטאות מחשבות, רעיונות ותחושות, ואולי בעיקר בקשה לנסח דבר מה שיתן פרספקטיבה, פשר לדברים והקשר. חוט מקשר- חיבור.

***

שוב מלחמה. תחושת נוודות. פליטות.

נפלטת מעצמי. לתוך מה? לתוך הבחוץ הלוחץ

הצועק מתוך המסך.

ואז יוצאת החוצה, שמים, ציפורים

מדי פעם המטוסים רועמים

ולמעשה מתחברת פנימה. נזכרת

במלחמה הקודמת, ובמלחמת המפרץ

ובכל המלחמות בכל הגלגולים.

אותה הרגשה דקה. עתיקה

של חיים שקורים ממש עכשיו

כשברקע מלחמה

אי הודאות- הקבוע היחידי הממשי בחיים

נחשף במלוא עוצמתו

השגרה המנומנמת הופרה

האם אני ב׳הולד מהחיים׳?

יש משהו מנחם בתחושת ההיזכרות הזו

במחזוריות הזו

העולם לא נגמר

והחיים לא בהולד

לפעמים יש גל כבד

ומורידים את הראש עד שיעבור

ולעיתים השמש מאירה והגו מזדקף

והמקלט משותף

וגם חוויית הדוחק

גם היא משותפת

ואני יוצאת

מעצמי

***

יש משהו בדחיסות של המלחמה שגורם לי לרצות לשמוט.

את התפקיד

את עצמי

לשבת רגע על איזה ענן. או במרפסת, עם כוס יין או שאכטה או מה שזה לא יהיה

שיתן מרווח רגעי

שיאפשר לרגע להתפטר מהתפקיד

שיתן הפסקה מיידית

מההחזקה

מהדריכות

מהצורך לפעול ולהפעיל

להיות בפוקוס ולהוביל

שיתן לשרירים להירפות ולגב להתרווח

העניין הוא שאחר כך אני קמה עם גב תפוס

תלושה

המיכל שוב מלא

כן, לבריחה ולשמיטה יש מחיר

אז מה התשובה?

להמשיך כמובן

לאט

לוותר על הרצון שהאי נחת יסתלק

או לפחות להיות איתו מבלי לפתור

אולי גם לסיים את המחשבה הזו מבלי לפתור

להתרוקן לאט לאט

כך מתרחבים גבולות ההכלה

***

ביממה האחרונה

יש דיבור, קצת לא ברור

על הפסקת אש

בסימן שאלה

הגננת בגן של ביתי

הכריזה על חזרה לשגרה

תקופת רגיעה?

הילדים בבתי הספר ובגנים

תמה תקופת הנדודים

לפי התחזיות- לפחות לכמה ימים

יש משהו במלחמה שטורף את הקלפים

מכנס פנימה לתוך הבית, למשפחה

להישרדות

למיידיות

לרגע הזה

עבודה, חופשות, פרוייקטים, תוכניות לעתיד

נכנסים למצב השהייה

ובצד החרדה,

אנחנו מקבלים חוויה מיידית- חיים בעכשיו

מרגע לרגע

האמת היא שבצד הבלבול והפחד, היו לי הרבה רגעי קסם בשבועות האחרונים

כשבחלק ניכר מהזמן, ההתחייבות הכמעט יחידה שלי היתה פשוט לחיות

ולדאוג שהילדים שלי חיים

במלוא מובן המילה-

חיים מלאים

ובחלק אחר מהזמן, המשכתי לעבוד.

לטפל, להקשיב, לכתוב, לצאת מהבית ומעצמי.

להיות בתנועה. בתפקיד שאוסף.

זה נדמה שכשמלחמות נגמרות

יש תחושה של סיום

לרוב באיבחה

ואז מתחיל תהליך עדין של שיקום ובניה

תנופה

ובמציאות העכשווית, שלנו,

נדמה שהמלחמות לא מתחילות ולא מסתיימות.

החיים מופרים אבל לא נטרפים לגמרי.

אחת לכמה זמן

החיים הבורגניים מצטמצמים

במידה מסוימת-נסבלת-רבה-רבה מאד

תלוי ביום, באזור, אם יש ממד או מקלט קרוב

וכמובן שגם בתפיסה ובחוויה הפנימית

ובתוך כך,

משהו בגבולות הפנימיים מתערער

הכל חודר

לפעמים הכל חודר

הטילים

המבטים

המציאות המאיימת

שריון השגרה נסדק

מבלי להתפרק

ומה נותר?

מצב ביניים מבלבל.

אי הודאות מתערבבת לה בצד ודאות מדומיינת.

וכעת- לאיזה שגרה אני בדיוק חוזרת?

לקבוע תוכניות? לכמה זמן קדימה?

לאיזה קצב חוזרים, ומה הכיוון?

תנועת התכנסות פנימה? תנופה החוצה?

ואיך אני שומרת על הגבולות של עצמי,

מייצרת רצף, בהירות?

מזל שיש כביסה

לעשות

ואנשים ללוות

בכדי שאוכל

להתקרקע

בתמונה: חזזיות, טחב וילדים חיים מעל מקלטים