טוויסט בעלילה

אתמול כשהייתי בדרכים, בנסיעה בין ביקורי מטופלים מההוספיס בית, שמעתי פרק בפודקאסט שאני אוהבת ׳על החיים ועל המוות׳ של דפנה לוי, ובו היא אירחה את הסופרת מרית בן ישראל שלחלוטין כבשה אותי. משהו בהוויה שלה מבטא חופש, חכמה ואופטימיות.

מרית סיפרה על המוות של אמה כחוויה מתוקה, ולמעשה סיפרה על הפער שנסגר ביניהן בעת הזו ועל האהבה שעלתה בתוכו.

אמא שלה בחרה להתאבד בגיל 88, כשהרגישה שהיא מתחילה לאבד את היכולת שלה לבטא את היצירתיות שלה, ובעיקר להיות בשליטה. אז היא הזמינה שיקוי, ואת בנותיה. לפי הרצפט, השיקוי (או הרעל) היה צריך לחתום את העניין בתוך שעתיים, אולם בפועל, המצב שבין עירות לתרדמת עד הקץ ארך שבועיים. את הזמן הזה מרית מתארת בחיבה רבה כרגעי חסד והרמוניה בין בנות המשפחה, במהלכו התאפשר לה להעניק לאמה טיפול בלתי אמצעי ואוהב כמו היתה התינוקת שלה.

מעניין בעיני אם אמה לא היתה שותה את השיקוי והיתה מסכימה לחיות עם תחושות החוסר ודאות וחוסר השליטה, לאילו השלמות ורגעים הן עוד היו זוכות, ובעיקר התחושה שלי כיצד מעשה כל כך גורלי כמו לקיחת חיים, גם של עצמך, יכול להיחוות כמשהו שלם ומתוק ואילו תחושות מחכות בהמשך הדרך, למשל כשבנותיה יגיעו לגילה או למצב שמרגיש דומה. האם להמשיך בחיים? האם יש טעם? למי ההחלטה?

סיפור נוסף שנזכרתי בו מעט אחרי, היה של אדם בשנות החמישים לחייו, שערך לעצמו מסיבת פרידה מתמשכת במהלך שהותו הקצרה בהוספיס. הוא הגיע כשהמדדים שלו היו לא טובים בעיני הרופאים, אשר קצבו לו שבועות או חודשים ספורים. הוא הצהיר ברשתות שהוא נמצא בתהליך פרידה מהעולם. אני זוכרת שבאו והלכו המון אנשים במה שהיה נראה לפי הפרוטוקול כפרידה נכונה, מיטיבה. אני גם זוכרת את ההשתאות מסביב ואת ההשתוממות שלי למול הסדר המופתי. הודאות המדומיינת, נסיונות השליטה בתהליך. משהו לא הסתדר לי, בעיקר מבחינת הרגש וההרגשה.

בסוף הוא התחזק ויצא, ונראה שגם חי כמה שנים אחרי, אולי אפילו עד היום. אני זוכרת שכשעזב היה נדמה לי כאילו הוא טס לטיול גדול בחו״ל עם מזוודות ארוזות ותחושת חופש. יציאה למסע.

וכך חולפות לי מחשבות על מה בשליטתנו ומה לא. ועל הנסיונות שלנו לנהל את התהליך, אפילו את מותנו, בצורה שתיתן לנו ודאות. על הקושי להחזיק את חוסר הודאות ולפעול בתוכו, ועל הטוויסטים שקורים בדרך, כי המציאות תמיד חזקה מהתוכניות שלנו.