קפה מוות - בסוף זה לדבר על החיים

ראיון שפורסם בעלון קיבוץ ניר דוד (אוגוסט 2026), שבו אני מספרת לסמדר יחיאלי - עורכת העלון בהווה ומורתי האהובה לספרות בעבר, על קבוצות קפה מוות ועל הבחירה שלי לעסוק בסוף החיים.

עדית, כפתיח, מאיזה תחום את באה, ובמה את עוסקת, ומה שלום הילדים?

בהכשרתי אני עובדת סוציאלית, הרבה שנים עבדתי במערכת הבריאות: בקופת חולים, בהוספיס אשפוזי, בהוספיס בית, ובבתי אבות. התחום שבו התמקדתי היה ליווי של סוף החיים והתמודדות עם אובדן. היום יש לי קליניקה כאן בקיבוץ ואני מטפלת רגשית בכל מה שמביא איתו המטופל.

לפני שנצלול אל התכנים, עוד קצת היכרות: היכן גרתם לפני שהגעתם לקיבוץ והאם אתם מתכננים בנייה?

חיינו הרבה שנים בתל אביב, בעיקר בדרום העיר. חסר לנו החיכוך והאינטנסיביות של העיר, אבל לילדים נהדר כאן - המרחבים, הביטחון, הירק. 

מה מקור המשיכה שלך אל הגיל שלישי, אל סוף החיים, אל האובדן? נדמה לי שזו לא בחירה ראשונה של מטפלים.

נכון, לפני זה טיפלתי בפגיעות מיניות. אז אולי אני הולכת לקצוות... אני חושבת שדווקא שם אני מוצאת איזושהי אפשרות לדבר על הדברים בפתיחות. דווקא בקצוות מתפרקות ההגנות ואפשר ישר לצלול למהות הכאב, למשמעות, למה שחשוב ומהותי לאנשים. אמנם אני עוסקת הרבה בכאב ובמוות, אבל בסוף אני מרגישה שאני מתעסקת בחיים. אני מוצאת גם שיש הרבה השראה דווקא במקומות של העיסוק בכאב, שאפשר למצוא תקווה ושאר רוח. בסוף אנחנו מתפתחים מתוך כאב, שם הלמידה. המפגש עם סוף החיים ועם המוות שומט את הקרקע סביב מה שהיה נראה לנו וַדָּאִי, מוכר ויציב. במקום הזה אני מסייעת לחולה ולבני משפחתו להתנהל במציאות שאין בה וודאות, ולהסכין עם חוסר הוודאות או חוסר התקווה. עצם הגישה שלנו היא מאוד משמעותית להתמודדות בסוף החיים, גם בתוך החיים שבסוף החיים.

ספרי לנו מה זה קפה מוות. 

קפה מוות זו יוזמה בינלאומית שרצה בעולם כבר 20-30 שנה. היא הגיעה בכל מיני פורמטים, הרעיון המשותף לכולם הוא יצירת מרחב שבו אפשר לדבר בפתיחות על המוות. עבור הרבה אנשים עצם הביטוי ״סוף החיים״ הוא דבר מצמית. בקפה מוות אפשר לדבר על זה בפתיחות, להתיידד, להתקרב. להעז להגיד את המילים כאב, סבל, מוות, לדבר אותם ולהפוך אותם לפחות עלומים. בעצם קפה מוות הוא סדנא שבאה להחזיק את הרעיון של הסופיות שלנו.

ספרי על הסדנא הראשונה שהסתיימה זה מכבר. 

הסדנא בת 8 מפגשים שבועיים. היא התקיימה בספרייה, לקחו בה חלק אנשים מהקהילה שלנו וגם מבחוץ וכן.... היה קפה והיה גם תה. כל מפגש הוקדש לנושא אחר ונפתח בשאלה שאני כמנחה שאלתי. ניתן זמן לכתיבה אישית, כל אחד ניסח לעצמו את התשובה, ואחר כך התקיים סבב בו כל אחד שיתף במחשבות וברעיונות שלו.

המפגשים בנויים מרצף של נושאים שמטרתם להקיף את התחום מזוויות שונות: מה זה מוות בשבילנו, מהו תהליך הדעיכה, איזו משמעות יש לו? מפגש על פרידות, על התמודדות דרך תרופות, על תקווה ומשמעות, וכן בפן הרגשי והרוחני- מהי ״תודעת מוות״ וכיצד אנחנו יכולים להכין את עצמנו כעת.

חובה לשתף?

לא חובה. שום דבר לא חובה. ולא ראיתי שמישהו לא רצה לשתף. בכל קבוצה מתפתחת דינמיקה אחרת. יש אנשים שמדברים יותר ויש אנשים שפחות דחוף להם לדבר. אבל האווירה מאפשרת ונותנת מקום לכולם. חששות מוקדמים מחשיפה מתפוגגים מהר. השיחה קולחת, נוצרת פתיחות ונוצר אמון. וגם להומור יש מקום. למשל, באחד המפגשים שעסק באחד מהנושאים היותר כבדים: תהליך הדעיכה, השיתוף אפשר אנרגיה יותר קלילה. כי בסוף את פוגשת באיזו מהות פנימית, ואיתה מגיעה  איזושהי התרחבות, את שומעת עוד אנשים, עוד התנסויות, עוד דרכים לחוות את המציאות, לחשוב עליה, לחשוב על פרידות, על סוף החיים, על המוות. דרך כל הקונספטים האלה, את שומעת בעצם עוד דרכים לאיך לחיות.

האם המפגש הראשון שבו את מציגה את המסגרת, כולל גם חוזה בנוגע לשמירה על פרטיות הדברים הנאמרים?

הקבוצה היא קבוצה סגורה, ויש כבוד כלפי הקבוצה וכלפי האנשים. ברור שאנחנו מכבדים את הפרטיות זו לזו. בסוף אנשים באים לסדנא כדי לעבור תהליך אינדיווידואלי. השיתוף הוא חלק חשוב בתהליך הזה. 

אני ראיתי ביחסים בתוך הקבוצה שהמשתתפים לקחו זה מזה השראה. השראה והתרחבות לעוד אפשרויות, לעוד נקודות מבט. מה, אפשר גם ככה? אהבה יכולה להיות גם ככה? זה משפט ששמעתי. זאת החוויה הקבוצתית. כן, אהבה יכולה להיות גם ככה, פרידה יכולה להיות גם ככה. לכן התכנים שעולים בסדנא לא הופכים לרכילות ולשיחות מדרכה. 

בדיוק סיימנו עכשיו את המפגשים, ובסיכום, החוויה שדיברו עליה הייתה של התרחבות, של הגעה למקום פנימי ועמוק, שיש לו משמעות גדולה. המפגש האחרון היה על המוות כשעון מעורר לחיים. ואני באמת מרגישה שהעיסוק בנושאים האלה נותן אומץ וממריץ לעשייה חדשה. 

מה מנעד הגילאים של האנשים שהגיעו? והאם מרביתם היו נשים?

מרביתן נשים, כן. היה גבר אחד. והגילאים באמת התחלקו לדור המבוגר, הנושק ל- 80, והדור שלי בסביבות ה-40. הפרספקטיבה כמובן שונה, למשל, עבור הצעירים יותר הסופיות של עצמם היא עדיין משהו יותר תיאורטי, יותר מרוחק. המבוגרים מגיעים עם חוויה של זיקנה, דרך מה שחוו מההורים שלהם או דרך עצמם. ההבדלים האלו לא פוגמים בשיתוף ובקבלה. 

מדברים גם על מה יש אחרי?

כן. אני חושבת שזה... תראי, אנחנו חיים בקיבוץ מאוד מאוד אתאיסטי, ובסוף כשהבן אדם עומד מול המוות, הרבה פעמים העיניים נישאות לשמיים ולא לאדמה. אני גם פוגשת אנשים שסיפרו לי על חוויות סף מוות. קראתי גם ספרות שעוסקת בנושא.  בסוף אנחנו נשמה בגוף, ובחוויה שלי, כשיוצאת הנשמה מהגוף יכולים לראות ולהרגיש את זה. 

עדית, תודה על שיתוף מרתק. בהמשך לשיחה אני מביאה דברים שכתבה ליהי גדיש מקיבוץ בית אלפא, שהשתתפה בסדנא

מחשבות בעקבות ״קפה מוות״

מאת ליהי גדיש

אומרים שאין מקרה בעולם ואת הכל מישהו או אלוהים רוקם לנו.

כל חיי התמודדתי עם פחד מהמוות ואז הגיעה הסדנא של קפה מוות שהכריחה אותי להסתכל בלבן של העיניים וקראתי לפחד בשמו ומשבוע לשבוע עשיתי לעצמי תרפיה בשעה שעניתי על שאלות מנחות שעדית היקרה והאהובה הנחתה אותנו.

גם פגשתי אנשים חדשים שנקרו בדרכי ביניהם חברי הקיבוץ הנפלאים שלכם אתם יודעים מי אתם היה פשוט תענוג. תודה.

זכיתי בכל מפגש למעט הפוגה ממחשבות השבוע ולשמוע אנשים אחרים.

גיליתי שלמוות צורות רבות וגישות שונות.

וגיליתי על עצמי כמה אני אמיצה וכמה אני מלאה בחיי.

כוס המים שלי, שאולי הייתה ריקה לפני הסדנא, התמלאה בחצי לפחות, ופעם ראשונה בחיי הרגשתי שאני יכולה להתמודד עם מה שיבוא ולא יבוא.

תודה על שעון מעורר לחיים.

לפרטים על הקבוצה הקרובה