ריחות ומראות בבית האבות
יום חמישי, 8 בינואר 2026
עדית זילברבוך
המפגש הראשוני עם מקום מוסדי, בין אם בבית החולים או בבית האבות, הציף את החושים שלי.

המפגש הראשוני עם מקום מוסדי, בין אם בבית החולים או בבית האבות, הציף את החושים שלי. בליל של ריחות שמתערבבים, ריח חזק של אוכל מוסדי, הפרשות גוף, חומרי ניקיון ושל זקנה, התאחדו לריח אחד שאנשים מכירים כ״ריח של בית אבות״ או ״ריח בית חולים״.
גם לעין לקח זמן להתרגל. למעשה, בית האבות הורכב מכמה מחלקות של אנשים עם דמנציה מתקדמת עד מתקדמת מאד- כלומר המוח מתנוון ואיתו גם שאר הגוף ותפקודיו. הדיירים מאבדים לאט לאט את היכולת ללכת, לאכול בצורה עצמאית, את התנועתיות. יכולות הביטוי והדיבור יורדות - מה שנראה בהתחלה כבלבול בדיבור, אחר גמגום ועד לשתיקה. התכנסות.
במחלקה הסיעודית ביותר, היו האנשים נראים כצפים בתוך כורסאות גריאטריות, צפים בתוך עצמם. התקשורת כבר פחות ורבלית, ונדרשים זמן וקרבה ע״מ להכיר את האדם.
אני ממש זוכרת שבצד הרצון והביטחון שלי להשתלב ולהיות מעורבת, בימים הראשונים הייתי צריכה הפסקות. לצאת רגע ולחוות את ״העולם שבחוץ״. עד שהעין והאף ובעיקר הרגש התרגלו ונסגר הפער בין העולמות. למעשה זה הוא אותו עולם, רק התפאורה מעט שונה. וכך גם הקליפה - הגוף.
ההצפה ברמה החושית וברמת החוויה, נראתה היטב בכניסה של כל אדם חדש למקום. מטפלים חדשים לוו על ידי קולגות ותיקים. הקרבה הפיזית יחד עם רוטינת העבודה העמוסה, אפשרו התרגלות מהירה.
באשר למטופל עצמו ובני משפחתו, לרוב נקשר גם צער וקושי להכיל את המצב הקיים, שהשתקף היטב דרך ׳קבוצת השווים׳ החדשה. פחד מפני הבאות. פעמים רבות המטופל או בני משפחתו מרגישים שהוא שייך לקבוצה ברמת תפקוד גבוהה יותר או עם נראות פחות מרתיעה.
התקדמות המחלה ההדרגתית מאפשרת למשפחה התרגלות לשינוי שחל באדם. כיוון שיש ביניהם קרבה והיכרות, המראה של יקיריהם נחווה כטבעי.
ההיכרות והחיבור לנשמתו של האדם, מאפשרת לראות מעבר לנראות החיצונית. וזהו למעשה המפתח, הפוטנציאל האמיתי שהמקומות האלו מאפשרים:
לראות מעבר לצורה - לראות דרך קרבה ואהבה
ובמילים אחרות, לראות מעבר לפחדים שלנו.
יש משהו מאד קונקרטי בכניסה למקום כמו הוספיס או בית אבות. תחושת הכובד איננה נובעת מעצם החוויה החושית כי אם מהמשמעות שהיא מייצגת עבורנו. כלומר המשמעות של הוספיס, המשמעות של בית אבות. החולי, הסבל, הזקנה והמוות - נוכחים כהצפה חושית, והיא שממקדת אותנו להתבונן בפחדים שלנו.
אם בעבר, זקנה, חולי ומוות היו חלק אינטגרלי מהיומיום והחיים בקהילה, בחברה המודרנית אלו נדחקו למוסדות סגורים, ושם יש לנו הזדמנות למנה מרוכזת של הבנה מעמיקה לגבי המהות של הקיום שלנו. מי אנחנו מעבר לתארים ולנכסים שצברנו? מה חשוב לנו באמת, מה עוד לא הספקנו? שאלות עולות לגבי מערכות היחסים בחיינו, לגבי המחויבויות שלנו כלפי משפחתנו ולמעשה כלפינו עצמנו. רגשות עולים, כאב וחמלה מתערבבים. חוויה מלאה.
לאחר הכניסה הראשונית מתחילה הסתגלות, התרגלות. העיניים מתרגלות ואיתן גם ההרגשה. לאט לאט מתחילים להרגיש בנוח בתוך המקום, דרך ההיכרות. היכרות עם הצוות, מטופלים נוספים, היומיום במחלקה, עם המקום עצמו. החיים ממשיכים. וכך אנו מגלים שגם בתוך מחלה וזקנה יכולים להיות חיים מלאים. מלאים במה? במה שאנחנו רגילים למלא אותם כמובן.
עם ההתרגלות מגיעה שיכחה - ריכוך של המקום החד והמפחיד שחווינו במפגש הראשוני. אז אנחנו מתמסרים לדאגות היומיום כפי שהיינו רגילים בהן. בנוסף, לפעמים נוצרת תחושה של נפרדות, בין ה״בריאים״ ל״חולים״, אלו שנגזר דינם ואלו שכביכול לא. עד שמגיעות תזכורות, אירוע שתופס אותנו ומזכיר לנו שהנפרדות הזו מדומיינת ובסוף כולנו באותה סירה. זה יכול להיות אירוע רפואי שחווינו, מוות של דייר במחלקה, או כל דבר שתופס אותנו. השיכחה והתזכורות שלובות זו בזו.
למרות שעבדתי מספר שנים בבית אבות והעיניים שלי כבר היו ״רגילות״ למה שהיה נראה כמוות איטי מאד, כלומר התפרקות איטית של הגוף, הכניסה להוספיס הייתה עבורי ״כבדה״ לא פחות. ממש תחושה פיזית של כבדות. זה היה הוספיס אונקולוגי ובתחושה שלי היתה האצה של תהליכים. לעיתים סרטן לקראת הסוף הרגיש לי כמו ״דמנציה על ספידים״. כלומר תהליך ההידרדרות היה מאד קצר וחותך, ובנוסף האנשים הגיעו ממש בסוף חייהם - לרוב למספר ימים, שבועות ולעיתים רחוקות חודשים. התכנסות לחוויה משמעותית ומרוכזת. מרחב לימינלי, זמן מחוץ לזמן, יקר ומשמעותי. לקח זמן עד שהרגשתי את עצמי כמו שטה בבטחה בין החדרים ובין האנשים. וכן נדרש ריכוז רב.
באחד הימים הגיעה מטופלת חדשה להוספיס מלווה בביתה. הבת לא יכלה לשאת לדבריה את הפיזיות של המקום. היא התלוננה על ההיגיינה והנראות של המקום שהיו בלתי נסבלים עבורה. ההוספיס בשיבא שונה לחלוטין ממחלקות פנימיות. כל החדרים פונים לחצר משותפת טובלת בירוק, עם מדשאה, גינון מושקע ומסלעה עם מים וזרמים שיוצרים פכפוך עדין. גם החדרים מרווחים ונקיים ונועדו לתמוך בחוויה נעימה ושקטה. לבסוף אמרה הבת - ״הקירות כאן ספוגים במוות״.
גם בהוספיס וגם בבית האבות, היו אנשים שהסכימו להתקרב, לחצות דרך הפחדים וליצור תקשורת בלתי אמצעית עם הסביבה. לאפשר לתחושת הנפרדות להתמוסס. דרך הקרבה והאינטימיות הריחות והנראות הופכים לתפל ועצימותם יורדת, ומגיעה חוויה חושית שעוברת דרך צינור הקרבה, ההשתאות והאהבה. קבלה.
כי מה נותר כשהגוף מתפרק, ומה נשאר אחרי המוות?