בין העולמות

הדרך למוות

פעמים רבות אני שומעת את המשפט ״אני לא מפחד מהמוות אני מפחד מהדרך למוות״. אני חושבת שהמשפט הזה מגלם בתוכו את אחד המצבים היותר בלתי נסבלים עבורנו, בו אנחנו כבר יודעים כי המוות (שלנו או של אהובינו) קרב, ועתה אנחנו כמו מחכים לו. אנחנו מבקשים ודאות- חי או מת. אנחנו רוצים שיגמר כבר ואולי חושבים על שוויץ או לחלופין מסרבים לקבל את המוות ונלחמים עד הסוף, נאחזים בחיים. כאנשים אנחנו זקוקים לודאות, ותחושת חוסר הודאות וחוסר השליטה לגבי מתי ואיך יתנהל אקורד הסיום של חיינו (או של חיי יקירנו) מוביל לתסכול רב ולקושי בלהיות בסבלנות עם התהליך. פעמים רבות עולה התחושה כי כבר אין לזמן הזה ערך, והוא אינו אלא סבל מיותר. [כאילו אין שם חיים, או תהליכי פרידה ותהליכים אישיים ומשפחתיים עמוקים.]

אז מהי אותה הדרך למוות ומתי היא מתחילה?

באופן הכי פשוט וישיר ניתן לומר שמרגע הגעתנו לעולם אנחנו בדרך למוות. כלומר חיינו ועובדת סופיותנו שזורים זה בזה, ואולי זה המפתח. ואכן ישנן תרבויות בהן המחלה, הזקנה והמוות נוכחים כחלק ממעגל החיים הטבעי. בניגוד לכך, בתרבות המערבית מחלה ומוות נתפסים פעמים רבות כהפרה. כמשהו שלא היה צריך להתרחש. אני זוכרת שכשעבדתי בהוספיס, הגיע גבר בן שמונים וארבע, בימיו האחרונים. הוא אובחן זמן קצר קודם לכן עם סרטן סופני. מבחינת אשתו זה היה פשוט בלתי נתפס. היא חזרה ואמרה - ״אבל איך זה יכול להיות, הוא היה בריא כמו שור״. תחושת ההפתעה, ההלם וחוסר המוכנות של אותה אישה לנוכח הדבר הודאי היחידי בחיינו, ודאי מוכרת לרובנו. בחברה שלנו המקדשת נעורים ותפקודיות, המוות הפך טאבו, נושא שלא מדברים עליו או עוסקים בו, ולכן גם הפחד מפניו מתעצם ככל שלא מקבל התייחסות. הוא נדחק ונקבר, עד שמגיע אירוע חיצוני, תזכורת שמציפה אותו על פני התודעה. לעיתים זה מגיע כשהזקנה דופקת בדלת בצורות שונות כמו תוצאות של בדיקות עם ערכים חריגים או אפילו קמט חדש שתפס אותנו לא מוכנים, ואנחנו מבינים ברמת ההרגשה כי לא נישאר כאן לעד. ולעיתים מגיע לפתחנו באופן מאד קונקרטי, דרך מחלה שמאיימת על חיינו או על חיי אהובינו, או מוות של אדם שהכרנו. התזכורות האלו הן שער להתיידד עם המקום המפחיד, להרהר, לעבד ולהתכונן לרגע שיפגוש את כולנו.

נוכחתי כי לרוב השלב המפחיד ביותר הוא הרגע שבו ״גזר הדין ניתן״, אולם טרם יצא לפועל. הרגע שבין הידיעה לממשות. קו ההמתנה. שלב הבשורה, האבחנה, השלב שלפני התחלת טיפולים, כניסה של מטפלת או מעבר למקום מוסדי. כשהקרקע נשמטת וברור כי חיינו הולכים להשתנות, אולם לא ברור כיצד תראה הדרך. האם תהיה רצופה סבל? האם נגמרו לי החיים? כמה זמן נותר וכיצד יראה? השלב שלפני מאופיין בחוסר אונים מפני הלא נודע העתיד לבוא. לרוב אחרי השינוי הנדרש, ולמרות האתגרים והטלטלה הרגשית, הפחד יורד בפני המפגש עם הקיים, עם הממשי (ולא המדומיין). פעמים רבות אנחנו מגלים שיש חיים מלאים בתוך/בצד מחלה, גם אם היא סופנית וגם לקראת הסוף. נהיית שגרה חדשה ולעיתים גם משהו בנו מתרחב או משתנה. סדר עדיפויות, קרבה למשפחה. האחים מתקבצים להתמודדות משותפת. מתחים שהיו עולים, לעיתים מתפרקים ולעיתים מקבלים צורה חדשה דרך ההתמודדות המשותפת. עיסוקי היומיום נזנחים לרגעים ספורים ויש התכנסות סביב מה שחשוב באמת.

להתהלך בין העולמות

הגוף שלנו יודע למות. זה מוטבע בנו. כשם שתינוק יודע לדחוף את עצמו דרך תעלת הלידה, כך הגוף שלנו יודע להתכנס ולהכין את עצמו לקראת המעבר לעולם הבא. במהלך הגסיסה היכולות התפקודיות יורדות, איתן גם התיאבון, החיוניות ולרוב גם יכולת התגובה והתקשורת עם הסביבה. הזמן-מרחב הזה שבין העולמות, יכול להימשך שעות, ימים או שבועות, או בזכות הרפואה המודרנית- גם שנים. למשל במחלות ניווניות כמו דמנציה, או במצבים רפואיים המכונים בשיח הרווח ״צמח״, אז במקביל לירידה ברמה התפקודית, היכולת של האדם להגיב ולבטא את עצמו נחלשת. לפעמים אנחנו לא באמת יודעים איפה התודעה של האדם משייטת. באיזה עולם הוא נמצא ובאילו מצבים תודעתיים ורגשיים הוא מתקיים כעת. האדם נמצא ״בין העולמות״.

אני חושבת שאחד הדברים שהכי קשים למשפחתו וסביבתו האוהבת של אדם, הינו אובדן היכולת שלו לתקשר ולהגיב לסביבה. מוות מתמשך בתוך החיים. משהו בנוכחות מצטמצם, הוא חי אבל לא לגמרי ״כאן״. או שמא כן? ואיך נדע? לעיתים לא ברור מה הטעם. מה נתפס. השמיעה פתוחה, אך האם המילים חודרות? כמו בשינה, גם כשההכרה מעורפלת אנחנו שומעים, ולעיתים המילים הנאמרות גולשות ומשתלבות במציאות כשם שמשתלבות בחלום. ואולי תודעתו ערה? ואולי הוא מבקש לומר דבר מה ולא יכול? האם שמח או מתוסכל? וכיצד אנחנו יכולים לדעת, ולשאת את המציאות הזו? מבחינה רציונלית או ״ודאית״, כנראה שלא נדע, אבל פעמים רבות ניתן להרגיש. ועל מנת להרגיש את הנוכחות העדינה הזו דרוש שקט וחיבור לעצמנו ודרך כך לאדם שאיתנו. [ובעיקר לזכור שגם במצבים מעורפלים אלו, הקשר ממשיך להתקיים, גם אם בצורה אחרת.]

על להיות בנוכחות

המוות קורא לנו להיות בנוכחות. הממשות שלו, בין אם בלוויה או בשבעה, או בין אם באירועים רפואיים שלנו או של קרובינו, מאפשרת לנו פסק זמן מהסחות היומיום וממקדת אותנו בקיים. במשפחה, בקשרים שלנו. ברוח. מחשבות קיומיות עולות, תהליכי עומק מונעים ביתר שאת.

אנחנו רגילים לחיות בתוך הפרעת קשב. בתוך הסחות דעת ואינסוף משימות שממלאות את הזמן והמרחב שלנו באופן תמידי. המחשבות מתרוצצות, מנתחות את העבר ודואגות מהעתיד. מייצרות אסטרטגיה. אנחנו מתקשים להכניס מרווח. כיוון שעל מנת להכניס מרווח, נשימה, עלינו לעצור וגם לחוות את השיעמום, את הריק. מוות לרגע. חלל לתוכו מתכנסים במהרה הלחצים והפחדים שלנו. כלומר הם היו שם כל הזמן אולם כעת משענן הסחות הדעת שכח לרגע, נשמעים חזק יותר. מבקשים התייחסות. אנחנו מבקשים לעצמנו הקלה, פתרון מהיר של ההרגשה המעיקה. אנחנו פונים לכל עיסוק שהוא לא שהייה עם הקיים (Being). מסכים, אכילה, עישון, מחשבות. קוברים את עצמנו בעבודה. הדחיקה של הרגש מאפשרת הקלה רגעית, אולם בפועל הפחד ממשיך לנהל ואיתו ממשיכה תחושת המרדף האינסופי ואיתה הסטרס. אנחנו פועלים על אנרגיית סטרס, לא עוצרים. עד שהקרקע נשמטת ואנחנו נאלצים לעצור ולהתבונן.

האפשרות להפסקות, לעצירה, לשאת את השעמום ולחצות דרכו ודרך הפחד- עומדת בפנינו גם במהלך היומיום. בכדי לחיות בצורה מלאה, אנחנו זקוקים גם ל״רגעי המוות״, להתרוקן, לאותו הריק הקיומי שמאפשר למשהו חדש להתמלא. מאפשר לנו להיות בחיבור. בנוכחות. כשאנחנו בנוכחות, אנחנו בקשר עם מה שמתקיים סביבנו כעת. ובכך, מוכנים להכיל את החוויה ואת הרגשות שלנו שעולים, מבלי לברוח. חציית הפחד מאפשרת חוויה מלאה. העצירות האלו, הנוכחות, יכולות לשמש כמקום לחזור אליו. בית. בית של עצמנו בתוכנו. בית שאליו אנחנו יכולים להזמין את האנשים סביבנו.

הקשר ממשיך להתקיים

בתוך תהליך המיתה, בין הזמנים, קצרים או ארוכים ככל שיהיו, הקשר ממשיך להתקיים. גם כשהאדם בהתגלמות- בהתכנסות, כבר לא מסוגל להגיב, הקשר ממשיך להתקיים. גם במצבי היאוש והחרדה מהלא נודע, מהסוף וכיצד יראה, לנוכחות שלנו ולאופן שבו אנחנו נוכחים יש חשיבות אדירה. דיסאסוציאציה (ניתוק) הינה מדבקת. כשהריכוז והקשב שלנו צפים למחוזות אחרים, כך גם האדם שאיתנו מתנתק. חיבור הוא דבר מאחד. היכולת שלנו להכיל ולהיות עם מה שמתקיים כעת, ביחד, מאפשרת לסובבים אותנו קרקע, דרך ונתיב להתמודדות. לאהבה ולתקווה משותפות. וגם להשלמה. לשאת ביחד את הפחדים והכאב. מבלי רצון לפתור דבר, פשוט להיות. כמה נחמה יש ברגעים הללו.